היא ברחה מהנאצים והשתקמה, ו 80 שנה אחרי כשהיא בישראל מצאה את עצמה במצב קשה לא פחות הסיפור של בלה ,
ולמה המתנדב שעובד קשה לא רוצה להפסיק ,
יוחנן אזולאי 09/02/2023
אז יום השואה הבינלאומי עבר תם הטקס, ב 27 בינואר חל יום השואה הבינלאומי את היום הזה מציינים ברחבי העולם בתאריך שבו שוחרר אושוויץ מידי הנאצים, הוא נקבע לראשונה בשנת 1996על ידי נשיא גרמניה דאז רומן הרצוג בכרוז שהוא הפיץ.
היום הזה גם התקבל על ידי הממלכה הבריטית, והאו"ם הכריז על ה 27 בינואר כיום השואה כמעט עשר שנים מאוחר יותר בשנת 2005 ואכן הוא מעלה את המודעות הציבורית בעניין השואה מסביב לעולם, מתקיימים בו טקסים בהרבה מדינות בהשתתפות אנשים בכירים ואנשי ממשל.
והיום הזה אכן מפנה את הזרקור אל תקופת השואה ואל ההשלכות שלה וגם אל הניצולים עצמם, אבל כשהצלמים הולכים והתאורה נכבית, הניצולים חוזרים אל החיים עצמם, החיים שלהם ואל המציאות הקשה שמלווה אותם יום יום, רעב ומחסור בדידות קשה וחוסר היכולת לתפקד בחיי היום יום.
בישראל חיים מעל 150,000 ניצולי שואה, זה דור שהולך ונעלם דור שסבל עבר את התופת הנוראית והמשיך הקים פה בציון מדינה, והשרידים של הדור הזה עדיין חיים ביננו, אבל הם לא יהיו איתנו פה לנצח, לצערי, כמו שכל בר דעת מבין.
בישראל חיים מעל 150,000 ניצולי שואה, זה דור שהולך ונעלם דור שסבל עבר את התופת והמשיך והקים פה מדינה בציון
אבל הם לא יהיו איתנו פה לנצח, לצערי,
אני לא רוצה להיכנס למספרים ונתונים יותר מדיי, אני רוצה לספר את הסיפור של האנשים, מתוך הבנה שאת כל המספרים האלה מרכיבים אנשים שכל אחד מהם הוא עולם, הוא סיפור בפני עצמו, וכל אחד הוא סיפור שונה קשיים שונים וכל אחד הניצולים הוא מיוחד בזכות עצמו.
באחד מהימים שהייתי בחלוקה של אוכל לקשישים וניצולים אני עובר מכתובת לכתובת עם המנות, ופוגש את האנשים ורואה איך מצד אחד אני מעלה לו חיוך, ומצד שני אני מבין גודל האחריות, שאם הוא לא היה מקבל את האוכל הוא היה נשאר רעב, והלב שלי פשוט נצבת ועברה לי בראש המחשבה "מעניין מה אבא שלו/ה היה מרגיש אם היה רואה אותו ככה" בחוסר אונים וחוסר יכולת לעזור לעצמו, ולו לדבר הבסיס הזה של אוכל.
מחשבות הם לא תמיד משהו שאפשר להסביר, אבל עם הלב תמיד אפשר להבין אותם, וקיבלתי שם את התובנה הזאת בצורה כל כך ברורה, "שמדובר פה באנשים שכל אחד מהם הוא עולם", ויחד עם זה גם את ההבנה של החשיבות של הפעילות הזאת, למה זה כל כך חשוב היחס החיבוק והדאגה שלנו אליהם, מתנדבים שפוגשים ניצולים בבתים במרכזי החלוקה לא יודעים תמיד איך לעכל את זה או להסביר את מה שעובר להם בגוף כשהם רואים חיוך ושומעים את ה"תודה רבה" מהקשישים מהניצולים, אבל יש תובנה משותפת לכולם "אני נותן חיים" לראות חיוך של ניצול שמרגיש שדואגים לו נותן לי הבנה פשוטה "חיים", לתת להם אוכל זה להחיות אותם במובן הפשוט.
48,000 ניצולים מתחת קו העוני כאן בישראל, זה 48,000 אנשים, הם הורים לילדים הם אחים של מישהו הם היו פעם ילדים להורים שאהבו אותם, זה 48,000 אנשים שמחכים ליחס חם לחיבוק ולהרגשה שהם חשובים למישהו שלמישהו אכפת מהם שחשוב שהם לא יישארו רעבים.
זה 48,000 אנשים, הם הורים לילדים הם אחים של מישהו הם היו פעם ילדים להורים שאהבו אותם,
זה 48,000 אנשים שמחכים ליחס חם לחיבוק אוהב ולהרגשה שהם חשובים למישהו.
הנה סיפור לדוגמא על ניצולת שואה אחת שחיה כאן בישראל עברה את התופת והמשיכה וכיום היא עומדת מול קשיים מסוג אחר קשיים שהיא לא יודעת איך להתמודד איתם,
וזה לא "הקש ששבר את גב הגמל" אלה קשיים שגם אדם רגיל שעבר מסלול חיים הכי טוב שיכול להיות לא היה מצליח לעמוד מולם.
בלה (שם בדוי) נולדה בשנת 1927 למשפחה יהודית במערב אוקראינה החיים היהודים באזור ידעו עליות ומורדות באותה תקופה, אביה עמל קשה לפרנסת המשפחה וסבל לעיתים מאנטישמיות כלפיו הייתה לו חנות קטנה קרה פעם שאף סגרו לו את החנות בלי שום סיבה.
החיים היהודים והתרבות היהודית אומנם סבלו מרדיפות, אבל הם עדיין התקיימו אומנם בקושי רב.
בשנה שהילדה שלנו בלה הגיעה לגיל 12 וחגגה בת מצווה לא עבר הרבה זמן ומלחמת העולם השנייה פורצת בלה בסך הכול ילדה שלא מבינה הרבה חשבה שמדובר בעוד פוגרום נורא שהתרחש לקהילה היהודית באירופה שכן הסיפורים הקשים הגיעו יום יום מאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ליל הבדולח, והגזירות האנטישמיות של הנאצים,
יחד עם זאת התחילו היהודים בעיר שלה לסבול וגילויי האנטישמיות נעשו תכופים יותר החיים הפכו קשים מיום ליום.
ואז בבוקר אחד היא מתעוררת למציאות שחשבה שלעולם לא תבוא "החיים שלה בסכנה מידית" הנאצים החלו בפלישה לאוקראינה והבנה שהחיים היהודים לא יהיו יותר אותו דבר הייתה ברורה לכל היהודים.
ההורים שלה מחליטים לארוז כמה שאפשר ולצאת במנוסה מזרחה הבריחה לא הייתה קלה פיזית וכמובן שלא מנטלית הם נאלצו ללכת ברגל מעל 100 ק"מ עד שהגיעו לתחנת רכבת, תחנה שממנה יכלו להמשיך במנוסה מזרחה, התשתיות כולם של ברית המועצות הופנו לטובת המאמץ המלחמתי, והריח של האנטישמיות עלה בכל מקום, אביה של בלה נאלץ לשלם כסף לאנשים רק כדי לקבל יחס של בן אדם, גם בקרב אלו שהיו מגויסים למאמץ המלחמתי בנאצים הם נתקלים בגילויים אנטישמים.
בשנה שהילדה שלנו בלה הגיעה לגיל 12 וחגגה בת מצווה
עבר מעט זמן ומלחמת העולם השנייה פורצת .
ואז בבוקר אחד היא מתעוררת למציאות שחשבה שלעולם לא תבוא "החיים שלה בסכנה מידית" הנאצים החלו בפלישה לאוקראינה והבנה שהחיים היהודים לא יהיו יותר אותו דבר הייתה ברורה לכל היהודים.
בלה והמשפחה שלה מגיעים לאזור הרי הקווקז עם יהודים נוספים שברחו מאימת הנאצים הם שוהים שם תקופה והבשורות הלא טובות ממשיכות להגיע הנאצים מתקדמים, והפחד והבהלה הפכו מוחשיים, בלה זוכרת שהיא שמעה באחד הלילות את אבא ואמא שלה בוכים ואבא שלה אומר שאם הם לא יצאו הלילה הם יכולים להיתפס על ידי הנאצים ואמא שלה אומרת שאין לה כבר כוחות אבל היא רוצה שהילדים שלה יחיו, וכך הם בלה והמשפחה יוצאים לעוד מסע בריחה, הם בורחים והנאצים מתקדמים, התנאים במנוסה היו קשים הקור הרעב וכך בלה שלנו מתמודדת עם רעב מתמיד המחסור באוכל הפך קבוע, ולאבא שלה שהיה הגיבור שלה כל החיים, גם לא היה תשובה, המסע נהיה קשה יותר ויותר, המחסור באוכל והקור המקפיא מקשה עליהם והבריחה נעשית בקצב איטי יותר,
התחושה הראשונה שעולה לבלה מהתקופה ההיא היא חוסר הוודאות, לחיות לצד הידיעה שהיא לא יודעת מה יהיה מחר, אם היא תחיה, או שאולי היא תישאר לבד בעולם, ומתי היא תאכל שוב, ועד מתי היא תחייה לצד הרעב הזה .
התקופה הקשה הזאת של בריחה והחיים בתחושה הזאת של הנאצים נושפים בעורף שלה נמצאת עד היום איתה כמעט 90 שנה אחרי.
רק אחרי המלחמה הם מגיעים לאוזבקיסטן שם הם פוגשים קהילה של גולים ממזרח אירופה שברחו מאימת הנאצים והתחברה לקהילה היהודית המקומית הקהילה הבוכרית.
הצלקות מהעבר לא מרפים ממנה לרגע ולמרות זאת היא מתחילה בהמון קושי את החיים מחדש, היה דבר אחד משותף היה לבלה ולתושבים המקומיים והיא השפה הרוסית שכן כל המדינות האלה היו חלק מברית המועצות, אבל למעט את זה היא מרגישה זרה לחלוטין,
היא משלימה פערים בהשכלה שלה ונכנסת ללימודים במכללה מקומית, לאחר כמה שנים היא מכירה את בעלה והם מחליטים להקים יחד משפחה.
בעלה היה בן לקהילה היהודית המקומית, והם מביאים לעולם ארבע ילדים.
בשנות השישים החלה עליה של יהודים לארץ והקהילה היהודית הידלדלה אט אט, העלייה הייתה בגלים, ובשנת 1995 הם מחליטים לעלות לארץ ישראל לארץ המובטחת, מדינת היהודים, השינויים הפעם היו עוד הרבה יותר קשים, הגיל שלה הבדלי השפה והתרבות, הקשו עליה להשתלב.
וחלום הארץ המובטחת התנפץ להם לרסיסים, כשהיא ובעלה מוצאים את עצמם עומדים מול קשים מסוג אחר, והם לא מצלחים להתקיים ולהחזיק את עצמם ובלה נפגשת שוב עם הרעב, והפעם מלווה אותו תחושת בדידות קשה והיא מרגישה שהיא חסרת אונים מול המצב.
אילוסטרציה
כיום הם מתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי וסיוע בשכירות, מצב לא פשוט בהתחשב בכך שהם צריכים לשלום חשבונות ולקנות תרופות וגם כאלה שאינם בסל התרופות, ולאוכל לא נשאר להם, להתמודדות הזאת היא מגיעה אחרי שנים של סבל שנים של התמודדות, וצלקות שהיא סוחבת מתקופת ההיא של להיות בלי אוכל, בלי בגד חם, ובדידות שאין לה דרך לשבור,
הגיל שלה והמצב הבריאות והנפשי לא עוזרים לה, ואין לי צורך באמת להרחיב, לכולן יש או היה סבא סבתא מבוגרים וגם למי שלא היה, כמעט כולם נחשפו לקשיים של האנשים המבוגרים.
ולתוך הסיפור הזה נכנסה "לחיות בכבוד" כדי לתת להם פשוט אוכל, אוכל טוב, אוכל בריא, רשת ביטחון תזונתית.
הסיפור הזה הוא אחד מתוך כל האלפים שצריכים עזרה, ומחכים שהיכולת של לחיות בכבוד תגדל והם יוכלו לקבל את הביטחון הזה, את הדאגה הזאת, את היחס הזה שהם כל כך זקוקים לו.
כל הפעילות של "לחיות בכבוד" נעשית בזכות אנשים טובים שלוקחים על עצמם חלק מהפעילות בין אם בהתנדבות, ובין בתרומות כספיות שרק בזכות זה כל הפעילות יכולה לקרות ויכולה להמשיך, הפעילות של לחיות בכבוד גדלה בשנה האחרונה ונפתחה חלוקות בקומות שלא היום קודם לכן, וההוצאות כמובן גדלות יחד עם התרחבות הפעילות.
וככה הוא אמר לי
"שאני נכנס לבית של קשיש ורואה את החיוך שלו אני ואני מבין את ההבדל שאני עושה לו בחיים אני חושב אם זה היה סבא לי כמה הייתי רוצה שידאגו לו גם"
בהזדמנות אחת שאלתי את אחד מהמתנדבים מה נותן לו את הכוח להמשיך ?
והתשובה שלו הייתה הסבירה לי איך כל הטוב הזה קורה וככה הוא אמר לי "שאני נכנס לבית של קשיש ורואה את החיוך שלו אני ואני מבין את ההבדל שאני עושה לו בחיים אני חושב אם זה היה סבא לי כמה הייתי רוצה שידאגו לו גם"
הרצון הטוב והלב הרחב שלו נותן לו לעזור לעשות ולפעול, בשביל אותם אלה שאין להם.
לא פעם קרה לי שאנשים אמרו לי מה אין להם ילדים אחים למה אני צריך לדאוג להם ? אני תמיד עונה בפשטות את/ה לא חייב אתה יכול והאמת שאתה גם רוצה, זו זכות זאת לא חובה, ואני כל כך מסכים עם המתנדב הזה עשיה של הטוב הזאת כל כך חשובה אסור לנו לערב בה טיפת שיפוטיות, ולחשוב איפה קרובי המשפחה של אותו קשיש, איפה המכרים של ניצול השואה הזה, יש פה אנשים שכל אחד מהם הוא עולם שלם, והוא חייב עזרה, הוא חייב אוכל, איך אני יכול לעמוד מהצד ולהסביר לעצמי למה לא לעזור, אני לא, אני חושב שכל אחד יסכים איתי על זה, אבל אלה שראו והקשיבו ללב שלהם גם הצטרפו לעשייה הזאת, ואתה ואת יכולים וצריכים גם לקחת חלק בזה ואני בטוח שאתה גם רוצה, אז אני יגלה לך משהו זה מאוד פשוט להפוך להיות חלק מהטוב הזה.
אנחנו חייבים את העזרה שלך כדיי להמשיך את העשייה הזאת והעשייה הזאת חייבת להמשך המטרה שלי והמטרה שלנו היא שלא יהיה ניצול שואה אחד רעב.
תלחץ על הלינק ותפתח את הלב ותיקח את החלק שלך תהיה חלק מהטוב הזה